דַּע שֶׁיֵּשׁ בִּבְנֵי אָדָם סְגֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי יְכוֹלִין לִפְעֹל עַל־יְדֵי מַחֲשַׁבְתָּם מַה שֶּׁהֵם חוֹשְׁבִים…. כִּי כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא כֻּלָּה אֲחוּזָה וּדְבוּקָה בְּדָבָר אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה כֵּן, דְּהַיְנו… וּכְשֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֲחוּזִים וּדְבוּקִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁיִּהְיֶה כֵּן בְּלִי בִּלְבּוּל וּנְטִיָּה לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת, עַל־יְדֵי־זֶה הֵם פּוֹעֲלִים שֶׁבְּהֶכְרֵחַ יִהְיֶה כֵּן כְּמוֹ שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים
ועכשיו יעקב.
מתחילים ללכת יד ביד עם דמותו של יעקב, על כל מערכות-היחסים הסבוכות שלו: עם עשיו, עם הנשים שלו, עם לבן ועם בניו.
יעקב איש פשוט, איש תם יושב אוהלים. הכל אצלו צנוע וכך הוא מבקש מאלוהים בתחילת הפרשה:
“ויִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים”
כולנו חולמים חלומות גדולים, אבל החלום של יעקב על הסולם שראשו מגיע השמימה, מתחיל בקרקע, בדברים הפשוטים, בלחם לאכול ובגד ללבוש. אנחנו יודעים שיעקב אומר בסוף חייו :”מעט ורעים היו ימי שני חיי”. דמותו של יעקב היא דמות של ניסוי ותהייה, אין לו תכניות גדולות, או אג’נדה ברורה. הוא מנסה ומתהלך בין הטיפות, ונאבק במניעות ובקשיים שהחיים מערימים עליו.
חשבתי (בעקבות הפיתוח של איז’ביצא על הדמויות של יהודה ויוסף), שאולי בגלל זה יעקב כל-כך אהב את יוסף. לא רק בגלל שהוא היה הבן של רחל אהובת נפשו – אלא כי יוסף סימל את כל מה שיעקב לא הצליח להשיג בחייו. את הגדולה הזו, את היופי הגבוה הזה. מן שלמות ובהירות מאד גדולה של יכולת לראות את מהלכיו של אלוהים כמו שיוסף אומר לאחיו: “ואתם חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה” וכל אשר הוא עושה הוא מצליח.
יעקב מרגיש את ההחמצה הזו בחייו, ורואה ביוסף את התיקון שלו עצמו. יעקב חווה על בשרו את הדבר הזה את ההאבקות עם אלוהים ועם אנשים ועם החיים, הכל במאבק. אבל המאבק הזה מעורר השראה והתפעלות אף יותר מיוסף שהכל בא לו בקלות. יעקב נלחם על החיים שלו, על הפשטות שלו, הוא לא ביקש לעצמו הרבה. באמת שלא. רק שהקב”ה ישמור עליו ויציל אותו…
“קטנתי מכל החסדים
ומכל האמת
אשר עשית את עבדך
כי במקלי עברתי את הירדן
עתה הייתי לשתי מחנות
הציליני נא…”28
ב’ כסליו. היום בו נולדתי לפני 28 שנים.
אתמול “במקרה” קראתי כתבה על זמרת מפורסמת שאני מכיר אולי שלושה שירים שלה. מלכה מרום מכירה את ג’וני מיטשל שנים, ואחרי 30 שנה היא שבה ונפגשה איתה לראיון. ואחד הקטעים שתפס אותי בכתבה, היה ששואלים את מלכה מרום האם ג’וני מיטשל השתנתה ב-30 השנים שהן לא נפגשו?
“לא”, אומרת מרום. “לגמרי לא. התכונות שלנו נעשות יותר בולטות ויותר עמוקות ככל שאנחנו מתבגרים. הכנות המוחלטת של ג’וני, הישירות שלה – הן בולטות היום אפילו יותר מבעבר. והשפה שלה – המשפטים שלה נשמעים גם היום כמו שירה… ליאונרד כהן אמר לי פעם שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נעשים יותר נועזים. זה נוכן. גם ג’וני וגם אני נעשינו יותר נועזות”.
ר’ נחמן כותב בשיחות הר”ן נא’ משהו דומה:
“גם אין טוב להיות זקן…כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש. רק יש מה שהוא משביח כשהוא זקן. היינו..שמוסיף כוח כשמזקין כמו שאמרו רז”ל (כל זמן שמזקינין מוסיפים גבורה)”.
ר’ נחמן לא ממש זכה להיות זקן שכן הוא נפטר בגיל 37. אבל הזקנה מבחינתו היא סמל למקובעות, סמל לישנוניות, לקפיאה על השמרים, לשמרנות יתרה, להידלדלות כוחות, לשכחה, לחוסר חדות, לייאוש ופחד מהמוות.
ואולם – בכל שנה שעוברת עלינו לשבור עוד חמות ועוד מחסומים על מנת להיות נועזים יותר, ישרים וחדים יותר. הבעיה באנשים זקנים זה כשהם אומרים את המשפט :”אתה יודע מה עברתי?”. המשמעות של המשפט הזה הוא שאנחנו מעמיסים על עצמנו את כל העבר שלנו וקשייו על הגב, ואנחנו לא מצליחים לזוז מרוב כבדות. כבר כתב ארז לב ארי :
“שחרר שחרר
אתה לא יכול לעוף עם שק של אבנים על הכתפיים
יש לך חלומות של עבד
אתה לא חולם כמו אדם חופשי”
(העץ הבודד)
ר’ נחמן קורא לנו לראות בכל יום ובכל דקה שעוברת את ההתחדשות שהקב”ה מחדש בעולם. אין רגע אחד שדומה למשנהו. הקב”ה לא עושה דברים פעמיים. הוא אף מספר שהיה יום אחד שקיבל על עצמו שמעכשיו יתחיל להיות עובד ה’ ואז נפל בזה כמה פעמים, ובכל פעם התחיל מחדש, והכל באותו יום כמה פעמים. ולמה? כי הוא לא התייחס לנפילה כמעמסה, הוא ידע להתחיל מחדש.
אחד השירים הכי מושרים באומן הוא :
“מה שהיה היה
העיקר להתחיל מהתחלה
אבא תחדש אותי לגמרי
תדליק לי את הנשמה”
אז חברים יקרים, אני מברך אתכם שיהיה לכם את הניצוץ הזה בעיניים לאורך כל החיים, ושככל שתתבגרו הוא רק יילך וייגבר ויתחזק. ואת התשוקות הפרועות שהיו לכם בצעירותכם, תדעו למקד ולזקק לכיוונים האמיתיים שעושים לכם טוב אמיתי באמת, בתמימות ובפשטות גדולה. שנדע להתבגר ולהתנער (להיות נער) בו זמנית מכל דפוסי החשיבה המקובעים, ונשיל מעלינו את כל שקי העבר שמכבידים עלינו בבחינת :
“…ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחושך, להחזירם אל הקדושה…” (מתוך התפילה של התיקון הכללי)
פרשת בר מצווה, ועדיין אפשר לקרוא ולשים לב לדברים חדשים!
המילים “זה” ו – “אנכי” חוזרים פעמיים במרחק קטן בפסוקים.
פעם רבקה ופעם עשיו. כל אחד ממקום אחר.
רבקה מבינה שיש תאומים בבטנה ואומרת לעצמה : “למה זה אנכי”. היא שואלת שאלה קיומית ממקום של תהייה גדולה, מה קורה איתי, מי אני ולמה אני…?
התשובה שלה “ותלך לדרוש את ה'” מביעה לעניות דעתי את הפניה, העתירה שגם נמצאת בפרשה, אל מה שמחוצה לנו, מחוץ לעולם, מחוץ לקיום הקטן והמצומצם האגואיסטי של האדם.
לעומתה עשיו משתמש במילים אלו בצורה אחרת:
ויבוא עשיו מן-השדה, והוא עייף. ויאמר עשיו אל-יעקוב,” הלעיטני נא מן-האדום האדום הזה–כי עייף, אנוכי”
האדום האדום ה-זה. עשיו מצביע על מה שיש עכשיו, הוא עייף ואין לו כוח עכשיו לחפירות. הוא רוצה את זה, זה, ומיד. אנכי עייף עכשיו, וזה מה שמשנה למה זה ‘לי’ בכורה? לא מעניין אותי מה יהיה אחר כך…גם ככה אני הולך למות. אנכי זה מה שחשוב.
רבקה מבינה שיש עוד קיום מלבדה, היא יודעת לחפש את זה מחוץ לנקודת המבט האישית שלה. עשיו נשאר בתוך ה’זה’ וה’אנכי’ לא מעניין אותו מה שיש בחוץ…הוא רוצה את העולם הזה, האדום אדום הזה, כאן ועכשיו כי אני עומד למות גם ככה…
לאהוב לאכול זה לא לאהוב ”
לאהוב לאכול זה לא אהבה
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע
העולם הזה האדום האדום הזה”
(גנב – אביתר בנאי)