בשביל לצאת ממצרים, חייבים להבין מה המצרים שלי.
אז מה המצרים שלך?

תחשבו שכואבת לכם איזו נקודה בגב, או ברגל נניח, ואתם הולכים לרופא והוא מבקש מכם לעשות תנועות, מתחיל ללחוץ ברחבי השטח, ושואל אתכם – כואב? וכאן, כואב? ואז הוא מגיע לנקודה ששם ממש כואב. אחחחח. זה כואב! או קיי מעולה, אומר הרופא, וניגש לתת לכם מרשם לתרופה או משחה.
מה קרה כאן בדיוק?
בכדי לרפא צריך לדעת איפה כואב *בדיוק*.
וכמו בגוף, כך גם בנפש.
שורש החירות שלנו נעוץ בשורש החסרון שלנו.
המקום שבו אני הכי חסר, הוא המקום שבו הגעגוע שלי לגאולה הכי עמוק. ושם, דווקא שם, פוטנציאל היציאה ממצרים הכי גדול.

בבריאת העולם התורה מספרת לנו שהכל מתחיל בחושך, היעדר אור, חסרון. רק אחר כך השם יתברך יוצק אור לתוך החושך. לא סתם ביהדות היום מתחיל מהלילה. הלילה הוא ההתחלה, הוא הצמצום וההיעדר. החושך הוא הכלי שאליו יוצקים את האור. לכן, כל קושי, כאב, תקופה קשה שלנו, היא בעצם הכנה ובניית כלי לאור שיבוא אחר כך.

אז איך אני יוצא ממצרים?
קודם כל עליי לשאול את עצמי, מה המצרים שלי? איפה אני הכי רגיש. מתי אני הכי קופץ, מכעס, מכאב. שם, דייקא שם, הוא סוד המצרים שלי. אדם צועק את שחסר לו. תבדוק איפה אתה צועק. ככל שאדע לדייק את החסרון שלי, כך אוכל אחר כך לדייק גם את האור שיבוא אחריו, וכך הגאולה תהיה עמוקה יותר.

למשל יש אנשים שברגע שמתחילים לדבר על רגשות, הם נאטמים ונסגרים. מה חסר לאדם כזה? כלים לשיח, יצירת אינטימיות. או אדם שלא מסוגל להיות לבד וכל הזמן עם אנשים, למה אדם כזה זקוק? להתבודדות, ליצירת עצמאות, לפגוש את עצמו. וכן הלאה.

זה נכון גם ברמה הפרטית, וגם ברמה הלאומית.

אז מה המצרים שלכם?