אני רוצה לשתף אתכם שאתמול בלילה סיימתי חלק ראשון בספר חיי מוהר”ן, שזה כבר תקופה שאני קורא כל יום פסקה. לכאורה לא לימוד גדול מאד, לא הרבה זמן ביום, וגם ממש לא זוכר הכל או הרוב. אבל בעקבות הדברים שלמדנו השבוע על מעט מעט, אני משתדל להתחזק בזה ולהתמיד בזה. ויש לזה ערך גדול מאד. כי מי זוכה בכלל לסיים ספרי קודש? אצלי הכל זה שביבי התחלות וקרעים של פה ושם.
**
הבוקר נקרא קטע יפהפה משיחות הר”ן כז’ שמדבר על שתי תנועות הפוכות ומיישב אותם בטעם ובדעת:

אַע”פ שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד מְאד בַּעֲבוֹדַת ה לְהִזְדָּרֵז מְאד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת ה כִּי עִקָּר הוּא הָעֲשִׂיָּה, לִלְמד הַרְבֵּה וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִשְׁפּךְ לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה

זו התנועה הראשונה הזריזות. יש עניין גדול לעשייה, לעשות בלי להתמהמה, בלי להסס, להרבות בעשייה, במצוות ומעשים טובים, ללמוד הרבה ולעבוד את השם בכל מיני עבודות. ורבינו מדרבן את חסידיו ואותנו להשתדל להתמיד ולהרבות בהתבודדות ותפילות ולימוד תורה.
עם זאת, יש גם את הצד השני:

אַעפ”כ אַל תְּהִי נִבְהָל כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים עִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה אַל תְּהִי נִבְהָל מִפְּנֵי זֶה לֵאמר *מָתַי אוּכַל לְקַיֵּם אַחַת מֵהֵנָּה מִכָּל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ, מִכָּל שֶׁכֵּן כֻּלָּם?

אין אדם שלא מכיר את התחושה הזו, שגם שאני מתעורר לדבר שבקדושה, שאני רוצה לגדול ולהתפתח, ואני רואה כמה פרטים ותחומים והשקעה זה דורש ממני, אני ישר מרגיש שאין סיכוי שאצליח. שזה יותר מדי וגדול עליי. ואז אני נבהל, וחוזר לחוסר עשייה.
לכן רבינו ממשיך ומחזק אותנו:

כִּי צָרִיךְ לְבַל יִהְיֶה מְבהָל לַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת רַק לֵילֵךְ בְּנַחַת בְּהַדְרָגָה מְעַט מְעַט
וְלא שֶׁיְּהֵא מְבהָל וּמְבֻלְבָּל שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם וְלַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת וּמֵחֲמַת זֶה נִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּשְׂרֵפָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמֵּחֲמַת הַבֶּהָלָה חוֹטְפִין מַה שֶּׁאֵין צְרִיכִין. רַק צָרִיךְ לִנְהג בְּהַדְרָגָה בְּנַחַת מְעַט מְעַט.

אם כן, בניגוד אולי לזריזות, או כאזהרה מזריזות ללא יישוב הדעת, רבינו מלמד אותנו את סוד בהדרגה והמתינות. לא לחטוף הכל בבת אחת, אלא לבנות את הדבר טיפה אחר טיפה, צעד אחרי צעד.